צפת של סליחות

אלול – אני לדודי ודודי לי; בצפת נראה שהמשפט הזה קולח וזורם כל כך – משקף את המציאות הצפתית כבמראה. צפת, המקום שבו צובעים את המשקופים בכחול, כדי לבלבל את המלאכים, שיחשבו שהשמיים קרובים כל כך לאדמה, וירדו מטה, וישהו עוד קצת עם בני האדם; עוד פיסה של שכינה, עוד פיסה של קדושה – מתוך הכחול של המשקופים הצפתיים, מתוך האהבה העצומה של הצפתים לרוח ולקדושה. כך ביום יום לאורך השנה בצפת, אז על אחת כמה וכמה באלול.

אם לאורך כל השנה מלאות סמטאותיה הצרות של העיר העתיקה בצפת מבקרים מכל העולם, הרי שבחודש אלול מלאות הסמטאות מרוצפות האבן במבקרים ביום ובלילה, ובעצם בעיקר בלילות; כשבתי הכנסת מתמלאים מתפללים עד אפס מקום; בנוסח אשכנז, בנוסח מזרח, בנוסח החסידי הזה והזה, ובנוסח ספונטני של שירה מלב פתוח תחת שמיים זרועי כוכבים, כשהרוחות האלוליות של צפת, מבקשות מהמבקרים להתעטף בסוודר, בעוד שכמה מטרים למטה בעמק עדיין כל כך חם.

צפת מביאה את חוויית הסליחות של אלול לממדים בלתי נתפסים של אור וקדושה; מתוך ביקור בבית הכנסת אבוהב והחצר הרחבה שלו, בית כנסת אלשייך ובית כנסת האר"י, בית כנסת רבי יוסף קארו, ועוד ועוד ועוד. הסיורים של הסליחות של צפת מבית כנסת לבית כנסת מסימטה לסימטה יוצאים להם מדי פעם בפנייה חדה מתוך סמטה, כשהשמיים השחורים פוגשים לרגע צמרת עצים ביער שמעבר לעיר העתיקה; כמו למשל, העצים שעוטפים את המקווה של האר"י הקדוש, ורוחות הקדושה הזו מעופפות מעלה-מעלה אל הסמטאות כחולות המשקופים. כשלקראת הבוקר כבר נישא אל האף ריח כיכרות הלחם שנאפו ממש עכשיו במאפיה, מזכירים שבין סליחות לסליחות – אפשר לעצור לרגע מול השחר העולה, ולאכול פת שחרית טבולה ברוח צפתית טובה.